יש קשרים שבהם יש הרבה אהבה. באמת. יש גם הערכה, הכרת תודה, זיכרונות טובים ורצון שיהיה טוב. ובכל זאת, בתוך אותו קשר בדיוק, יכול להיות גם הרבה כאב.
זה מבלבל, כי אנחנו רגילים לחשוב שאם יש אהבה אז הכול אמור להיות פשוט יותר. אבל בחיים האמיתיים אהבה לא תמיד מוחקת פגיעות, ביקורת, שתיקות, אכזבות או תחושה שלא ראו אותנו עד הסוף.
אדם יכול להעריך מאוד את ההורים שלו, ועדיין להרגיש שהיו דברים שחסרו לו. הוא יכול לאהוב בן משפחה, ועדיין להרגיש לידו דרוך. הוא יכול לדעת שמישהו התכוון לטוב, ועדיין להודות שהדרך שבה הדברים נאמרו או נעשו השאירה בו סימן.
הקושי מתחיל כשאנחנו חושבים שחייבים לבחור צד אחד: או שאני אוהב ומעריך, או שכואב לי. אבל הרבה פעמים שני הדברים נכונים יחד. אפשר להכיר בטוב שהיה, בלי להכחיש את המקומות שפגעו. אפשר לכבד אדם, ועדיין לשאול בכנות מה ההתנהלות מולו עוררה בי.
הרבה כאב נשאר תקוע דווקא בגלל שהוא מגיע ממקומות שיש בהם גם אהבה. קשה לכעוס על מי שאנחנו מעריכים. קשה להגיד “נפגעתי” כשאנחנו גם יודעים שהוא עשה בשבילנו הרבה. ואז הכאב לא נעלם, אלא הופך למשהו שקט יותר: ריחוק, עצבנות, אשמה, צורך לרצות, או פחד להגיד מה באמת עובר עלינו.
התבוננות לא מבקשת להפוך אנשים לאשמים. היא מבקשת לעשות מקום לתמונה שלמה יותר. לא רק “הכול היה טוב” ולא רק “הכול היה רע”, אלא להבין מה באמת קרה בתוכנו: איפה קיבלנו כוח, איפה נפגענו, ואיפה אנחנו עדיין מגיבים היום מתוך משהו שלא קיבל מילים.
לפעמים הצעד החשוב הוא לא להחליט אם מישהו היה טוב או רע, אלא להסכים להגיד: היה שם גם טוב, וגם היה שם כאב. וברגע שאפשר להגיד את זה בלי לברוח, מתחילה אפשרות חדשה להבין את עצמנו בצורה עמוקה וישרה יותר.